"אני מאמין בקהילת העיר מעלה אדומים, במדינה שלנו, בעם שלנו. אני מאמין בנו. "
"זמן מעלה" מביא את נאומו של ראש העיר, גיא יפרח, בטקס הזיכרון ל-7 באוקטובר שהתקיים בהיכל התרבות העירוני
פורסם בתאריך:
השבעה באוקטובר 2023 היה יום שלא נשכח לעולם. לפני שנה בשעה 06:29 בבוקר החל היום הקשה ביותר שידענו מקום המדינה. אלפי רקטות נורו לעבר עוטף עזה ולאזורים נרחבים ברחבי הארץ. 4300 רקטות נורו לישראל במהלך היום. הגדר נפרצה. האויב חדר.
עד 7:00 בבוקר 2,700 מחבלים חצו את הגבול לישראל. עד סוף היום נכנסו לישראל 3,800 מחבלים, ועוד 2200 עזרתים צמאי דם שביקשו לחמוס, לגנוב ולשדוד.
המחבלים השתלטו על בסיסים ומוצבים והחזיקו בהם שעות ארוכות. קצינים וחיילים רבים נהרגו או נחטפו, אחרי שהם נלחמו בגבורה מול מחבלי חמאס.
70 זירות לחימה, ולמעלה מ-30 ערים, קיבוצים ומושבים היו בעין התופת. 4,400 חוגגים במסיבת הנובה נסו על נפשם, מחפשים מחסה.
בשעה 07:20 בקיבוץ נתיב העשרה, המחבלים הארורים רוצחים את גיל תעסה ושותים קולה מול ילדיו הפצועים.
בשדרות, מחבלים רכובים על טויוטות ירו על שוטרים ואזרחים ורצחו קבוצת גמלאים שעמדה בתחנת אוטובוס, משם עברו לתחנת המשטרה.
בשעה 09:17 הוריו של קאי, תינוק בן עשרה ימים מניחים אותו על אדן חלון הממ"ד כדי שהוא יוכל לנשום בזמן שביתם עולה באש כשברקע צרחות וצעקות אללה וואכבר.
בשעה 10:50 מחבלים מעלים פייסבוק לייב מבית משפחת אליקים – ערבה. תומר נשלח כפיתיון לשכנים ונרצח.
בשעה 11:50 אלון וגפן הקטנה מקיבוץ בארי מסתתרים מהמחבלים. אשתו ירדן ואחותו כרמל נחטפות לעזה.
בקיבוצים ובמושבים המחבלים רצחו, אנסו, ערפו ראשים והתעללו בכל הבא ליד – קשישים, גברים, נשים ילדים ותינוקות.
תושבים נשרפו למוות בבתיהם, ואלה שנותרו בחיים - נחטפו לעזה.
חלאות האדם האלה, יימח שמם, ביקשו להשמיד אותנו. וברגע כל כך קשה, בשבר עמוק, התגלה עם ישראל גם בשיא תפארתו.
ליאור, תושב מעלה אדומים, לוחם ביחידת המסתערבים של מג"ב, בסך הכל בן 20, נסע לדרום, פינה גופות מהכביש ועבר בין שלושה יישובים: נחל עוז, כפר עזה ובארי, תוך שהוא נתקל פנים אל פנים בקרבות עם מחבלים. בשעה 13:00 הוא נפצע מרימון ביד ובכתף, החליף את הנשק הארוך באקדח והמשיך להילחם ביד אחת, במשך שש שעות, עד שפונה לבית החולים. בזמן הזה הציל רבים והרג 20 מחבלים (הערכת חסר).
משה פרידמן, גם הוא תושב מעלה אדומים, קצין אגם של גדוד 51 בגולני, עשה את החג עם אשתו במוצב כיסופים. בשעה שש וחצי בבוקר של אותה שבת, השאיר את אשתו במיגונית ויצא לטהר את המוצב, לחסל את המחבלים שפלשו אליו ולחלץ פצועים מהמיגונית אל החמ"ל המוגן. תוך כדי החילוץ הוא נפצע כתוצאה מכדור שפגע בגופו.
ענר שפירא, לוחם סיירת הנחל, עצר שבעה רימונים שהשליכו מחבלים לתוך המיגונית בה היה עם צעירים שברחו ממסיבת הנובה, עד שהרימון השמיני התפוצץ בידו והביא למותו.
עוז דוידיאן יצא עם הטנדר הפרטי שלו למתחם מסיבת הנובה, וב-15 גיחות תחת אש אסף 120 צעירים שנמלטו מהטבח, והציל את חייהם.
כמוהם היו רבים בעם ישראל, שהתייצבו למען המולדת – ללא שאלות וללא סייגים.
אני מודה שאני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם באותה שבת בבוקר לא היו קמים גיבורים וגיבורות, דור הניצחון, בחזית ובעורף ואומרים הנני? מוכנים להקריב את חייהם למען המולדת, מוכנים, הלכה למעשה, למות בעד ארצנו, בעד מדינתנו, בעד נצח ישראל ועם ישראל. מבקשים לנצח, מבקשים להשיב את חטופינו חזרה לחיק משפחתם. אשרינו שזכינו לחיות בקרבם.
251 חטופים, מתוכם 101 עדיין בשבי החמאס. 1,145 חיילים ואזרחים נרצחו ונפלו באותו יום ארור. מתוכם שני בני מעלה אדומים: לוחם הימ"מ רב פקד אברהם הנקין וסמל נתיב קוצרו.
מאז התווספו למספר הבלתי נתפס הזה עוד 438 חיילים ואזרחים, ביניהם שבעה בני העיר: סמ"ר יונדב רז לוינשטיין, רס"ר ארי יחיאל זנילמן, רס"ל יונתן לויט, סמל עמית מזרחי, מתן אלמליח, רס"מ אלירן מזרחי ורב סמל (רס"ל) יקיר שמואל טייטלבוים. יהי זכרם ברוך.
תשע משפחות מהעיר קיבלו את הבשורה הנוראה מכל על לכתן של תשע נשמות גדולות ממעלה אדומים, שכבר לא איתנו בגופן, אבל לגמרי נמצאות כאן ברוחן. רוח יהודית חזקה, רוח ערכית ואופטימית, רוחו של עם ישראל.
הבוקר, בטקס מרגש ועוצמתי, חנכנו לכבודם ולכבוד חללי "חרבות ברזל" אנדרטה מכובדת לזכרם, במעמד יו"ר הכנסת.
תושבים יקרים, קהל נכבד, אסור לנו לאבד את התקווה, את האופטימיות, את הרוח הבלתי שבירה שלנו, ואת האמונה בצדקת דרכנו. אסור לנו להפסיק להאמין שהטוב והמוסרי ינצח את הרע והאכזרי.
לפעמים קשה להאמין במציאות שאנחנו נמצאים בה, ובכל זאת: אני מאמין.
אני מאמין בקהילת העיר מעלה אדומים, במדינה שלנו, בעם שלנו. אני מאמין בנו.
אני מאמין באמת. מאמין בדגל ובשפה העברית. מאמין בירושלים בירתנו הנצחית. מאמין בבקעה ובגולן, בקריית שמונה, במטולה ובצפת. מאמין במדבר שעוטף את העיר שלי, וביישובים שעוטפים את עזה.
אני מאמין בכל אלה למרות שקשה, למרות שלפעמים התחושה היא שאי אפשר יותר לנשום. אני מאמין כי אני חייב.
אני חייב את זה לאבא שלי, לסבא שלי, לילדים שלי, לילדים של הילדים שלי – ומעל הכל, אני חייב את זה לילדים שלכם, בני המשפחות השכולות, שהקריבו את חייהם למעננו.
עם מקדש חיים אנחנו. אנחנו מאמינים בחיים. אנחנו בונים, יוצרים, בוראים, מחנכים, זורעים וקוצרים.
אני מאמין בעם הזה ובזכותנו להיות עם חופשי בארצנו.
אני מאמין שביחד ננצח כדברי דוד המלך בתהילים פרק כ', פסוק ט': "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
אני מאמין - האמינו איתי!
אסיים בתפילה קצרה למען עם ישראל – יהי רצון שחיילינו הגיבורים, דור הניצחון, יצליחו במשימתם וישובו הביתה בריאים ושלמים, שתהיה רפואה שלמה ומלאה לפצועים שלנו, שאחינו ואחיותינו החטופים ישובו במהרה לחיק משפחותיהם, ושאתן, משפחות יקרות, לעולם לא תדעו עוד צער. אמן.
