יום רביעי, 29 במאי 2024, כ"א אייר ה' תשפ"ד
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלה נט

החדשות המקומיות

לב טהור

חודש וחצי מאז הפיגוע בכביש מעלה אדומים ירושלים מספר יניב לוי, שנטרל את אחד המחבלים בפיגוע, על החיים שאחרי; על הפלאשבקים שיש לו מהאירוע, על רגעי האימה כשראה את המחבל רוצח את מתן אלמליח ז"ל, על החיבור עם חנניה בן שמעון שנטרל את המחבל השני, ועל השוטר כפיר שהציל את שניהם כשירה במחבל שעמד מעליהם; וגם, על החשש לפרנסה בעקבות הפגיעה בידיים ועל אשתו לימור, הלביאה שעצרה את חייה כדי לסעוד אותו ולטפל בו; "אני אופטימי, אני אחזור לעשייה ולהתנדבות"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

חודש וחצי חלפו מאז הפיגוע שאירע בכביש מעלה אדומים ירושלים, ובכניסה לבניין בו מתגורר יניב לוי ומשפחתו עדיין מתנוסס השלט שתלו לכבודו השכנים הנרגשים כששב מבית החולים. בפגישה בביתו הוא יושב עם שתי ידיו מגובסות, מודה על הנס, משתף בלילות הקשים העוברים עליו, מספר על מערבולת הרגשות המלווה בכאב פיזי ומדבר על הדאגה לעתיד בעקבות המגבלה שנכפתה עליו. למרות הכל, הוא נאחז באופטימיות הקיימת בו.

החיים השתנו

חייו השתנו מקצה אל קצה, ועדיין לא ברור כיצד ואיך שתי ידיו יתפקדו בעתיד בעקבות פציעתו. גם חייה של לימור אשתו השתנו ללא היכר מאז הפיגוע, היא עצרה את חייה כדי לסעוד אותו ולטפל בו. במהלך הפגישה הארוכה לימור משקה אותו בקפה, והוא אומר בחצי התלוצצות ובתסכול: "לא יכול לבצע דברים בסיסיים - לאכול, להתקלח או ללכת לשירותים".

יניב וחנניה בן שמעון הסתערו באותו הבוקר על שני המחבלים. אילו לא היו הראשונים לירות ולספוג על גופם את כדורי המחבלים, המחבלים היו מצליחים כנראה לבצע את הטבח המחריד שהם תכננו כשהגיעו מצוידים במחסניות רבות ו-21 רימונים. המחבל איתו התעמת יניב הספיק לרצוח את מתן אלמליח ז"ל כבר בשניות הראשונות לפיגוע, כאשר יצא עם רכבו ועםM16 שלוף, והחל לירות צרורות לכל עבר.

 תמיד עסק בנתינה

כל מי שמכיר את יניב לא הופתע כששמע שהסתער על המחבל ביום הפיגוע, "מי שמכיר את יניב יודע שגם אם לא היה לו אקדח, הוא היה יוצא מהרכב, רץ לכיוונו ומחפש דרך לעצור את המחבל". כל חייו הוא עוסק בפעילות חסד, בהתנדבויות, במעורבות קהילתית ובנתינה. מתחילת המלחמה בער בו לקחת חלק, ומאז שהמלחמה החלה הוא נסע מספר פעמים בכל שבוע בחודשים האחרונים לצפון ולדרום, גייס תרומות של אלפי שקלים וארגן על האש לחיילים, כשבכל פעם הוא סוחף חברים אחרים להצטרף אליו וממנגל בכל פעם ל-150 עד 300 חיילים. גם בשבוע של הפיגוע הוא הקדיש שני ערבים למשימה זו, אחד מהם היה ממש בערב שקדם לפיגוע. הוא גם ארגן שני בר מצוות מושקעות לילדי המפונים, היה ממקימי סיירת ההורים בעיר והתנדב בה שנים רבות. בנוסף, הוא היה מעל עשור יו"ר ועד ההורים בבית הספר ממלכתי ג', ומהצוות שהקים את ועד ההורים העירוני.

 אני חייב את הידיים

הוא מתנדב באופן קבוע גם באופן עצמאי, מבצע תיקונים שונים בבתים למשפחות מעוטות יכולת ומסייע בכל מה שהוא יכול. במשך 17 שנה היה פעיל בוועד האוניברסיטה ובוועדות השונות, ושימש כאחראי אחזקה. למרות שהוא מעיד על עצמו כאדם אופטימי ושמח, הוא מודאג כשהוא מבין שהידיים שלו אחרי השיקום הארוך מהפציעה כבר לא ישובו לתפקודן הקודם. "בפעילות ההתנדבות שלי ובעבודה שלי, אני חייב את הידיים".

אדם שכולו טוב

רחלי מזרחי, השכנה של יניב, אמו של עידן מזרחי ז"ל שנהרג לפני כשנה בתאונת דרכים עם חברו הטוב אריאל הראלי ז"ל, יצרה איתי קשר וביקשה לספר כי "חשוב לי שיופיע בכתבה כמה האדם הזה מלאך, זה אדם שכולו טוב ומרעיף על כולם טוב. הוא נולד לעשות טוב, ולא משנה מי עומד מולו. חבר, אח, שכן, אפילו אדם שהוא לא מכיר, לכל מי שזקוק לעזרה הוא הראשון. לפני שנה וחודש איבדתי את הבן שלי בתאונת דרכים, ומה שיניב עשה בשבילנו לפני ההלוויה ובמהלך כל החודש עד המקרה שקרה לו, רק אלוהים יודע. אין אחד שמכיר את יניב ולא מפסיק לשבח את האדם שהוא".

 איבד שני אחים

כילד, יניב איבד את שני אחיו - אח בתאונת דרכים, ואחות ממחלה. "אמא שלי, עד יומה האחרון לא יצאה מזה. היה קשה בבית, כילד הייתי עוזר בפרנסה, יצאתי לעבוד מגיל מאוד צעיר. בגלל שאמא שלי איבדה שני ילדים, בשירות הסדיר לא הלכתי לשירות קרבי ורק כשיצאתי למילואים עשיתי השלמה לשריון, הייתי במילואים עד גיל 42".

 למתן ז"ל לא היה סיכוי לברוח

"הייתי בדרכי לעבודה, עמדתי בנתיב האמצעי בפקק, ופתאום אני רואה שנפתחת דלת של רכב שעמד שני רכבים לפניי, בנתיב הימני, ויוצא ממנה במהירות אדם עם רובה מוחזק מקדימה. בשבריר שניות חשבתי שזה לא נורמלי להחזיק כך נשק, אנשים הולכים עם נשק תלוי בצד או בהצלב מאחור. אי אפשר באמת להסביר את שברירי השניות האלה. הרמתי במהירות את הברקס, ובמקביל לאותן שברירי שניות שהמחבל יצא מהרכב, טסתי החוצה לכיוונו. יצאתי מהצד בעיקוף הרכב מאחוריו, ובזמן שאני רץ אליו הוא פתח בצרורות לכל כיוון. ראיתי כיצד הוא יורה על הרכב שבו ישב בחור צעיר, והורג אותו. זה היה מתן ז"ל, ולא היה לו שום סיכוי לברוח. הגעתי מאחור, יריתי במחבל ופגעתי בו. ראיתי אותו נופל, ואז קלטתי את חנניה יורה במחבל השני שפתאום הגיע. המחבל שיריתי בו נפצע, ירה לכיוונו של חנניה ופצע אותו ברגל ובבטן. מדובר ברובה שיורה צרורות, ולנו היו אקדחים".

 פתאום הבנתי שהאצבעות שלי קטועות

יניב ממשיך ומספר כי "בתגובה, המחבל ירה עליי בזמן שהאקדח שלי מכוון אליו כדי לירות בו כדור נוסף. הכדור של המחבל פגע באצבעות שלי בשתי הידיים שאחזו באקדח. הכדורים פגעו בידיים שלי, והאקדח בלם את הכדור שנורה עליי. פתאום הרגשתי זרם חזק מאוד, והנשק עף לי מהידיים. רציתי לחפש את הנשק, להרים אותו ולהמשיך לירות בו, ופתאום קלטתי שהאצבעות שלי קטועות. התכופפתי בגלל הפציעה והבחנתי בזווית העין שמשהו מרים את האקדח, הייתי בטוח שזה אזרח, אבל זה היה המחבל שהרים את האקדח, נעמד מעליי ורצה לירות בי. בדיעבד התברר שהיה עוד כדור בקנה האקדח, אך היה לנשק מעצור. אלה רגעים שחנניה ואני שוכבים זה לצד זה, פצועים, שומעים צעקות, כלום לא ממש ברור, המון אנדרנלין".

 השוטר ירה במחבל שעמד מעלינו

"באותו הרגע, כשהמחבל הפצוע עומד מעליי עם הנשק, שוטר בשם כפיר הגיע במהירות וירה בו, ובכך סיים את האירוע. אני זוכר שצעקתי שיחפשו את האצבעות שלי, הכאבים ממש החלו להתעצם. רק באמבולנס התחלתי לעכל מה קרה והבנתי את גודל הנס מכך שאני עדיין בחיים. מדובר בשרשרת ניסים שקרתה לחנניה ולי, היינו יחד בסיטואציה ההזויה הזו - שכבנו שם פצועים, אחד שמר על השני מבלי לשים לב. זה נס שהם היו עם רובים ואנחנו עם אקדחים, והם הגיעו עם תוכנית לבצע טבח ולא קרה לנו כלום. כל כך הרבה אנשים שעמדו בפקק הגיעו לבית החולים כדי לומר תודה. הם סיפרו על אוטובוס הסעות של ילדים שהיה שם, על ילדים מבוהלים וצורחים שהיו בתוכו. האנשים שהגיעו להודות ריגשו אותי כשאמרו לי: 'אם המחבלים היו עוברים אתכם, אם לא הייתם עוצרים אותם עם אש על גופכם, היינו נטבחים'".

בעלך נפגע בפיגוע

"ביקשתי שיתקשרו לאשתי כדי להודיע לה. הייתה שם שוטרת במקרה, לא בתפקיד. היא התקשרה ללימור אשתי". כאן לימור נכנסת לשיחה ומשתפת מה עבר עליה, "מתקשרת אליי אישה שמציגה את עצמה: 'לימור, שמי הדס ואני שוטרת, בעלך נפגע בפיגוע ומפנים אותו'. אני עדיין לא שמעתי על הפיגוע ולא הבנתי מה היא אומרת לי. עניתי: 'מה? תאמרי עוד פעם, תחזרי על זה. איזה פיגוע? היה פיגוע?'. ברקע שמעתי צעקות, שמעתי שמחפשים אצבעות, הייתי היסטרית. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, חסמו הכל בגלל הפיגוע ולכן לא הייתה לי אפשרות לנסוע לבית חולים. ניידת הגיעה לאסוף אותי ופינתה את כל הדרך עם סירנה כדי שאגיע במהירות לבית החולים. הגעתי שניות לפני שהוא נכנס לחדר הניתוח, ניתוח שנמשך שש שעות, זה היה סיוט".

 אצבעות מרוסקות ולא מתפקדות

לימור ממשיכה ומספרת כי "במשך שש שעות המנתחים ניסו להציל את כפות ידיו. אצבע אחת קטועה לחלוטין, אצבע אחרת אמנם מרוסקת ולא תתפקד לעולם, אך רק לשם האסתטיקה הוחלט לקבע אותה על ידי ברזל לכל אורכה. על אצבע נוספת כבר נאמר שלא תעבוד באופן מלא. על תפקוד שאר האצבעות, הרופאים אמרו כי מוקדם לדעת. הוא עדיין מגובס ומחלים, ייתכן ויזדקק לניתוח נוסף".

 יש לי פלאשבקים ואני מוטרד מפרנסה

יניב מספר כי "הלילות מאז הפיגוע מאוד קשים, גם בגלל כאבים וגם בגלל התמונות שרצות לי בראש מהאירוע. יש לי פלאשבקים, אני רואה את המחבל יוצא מהרכב ורוצח את מתן, אני רואה את הירי לכיווני. המחשבות איך זה היה יכול להסתיים אחרת, לא מרפות. כל זה מקשה עליי להירדם. אני יושב בבית מאז ששוחררתי, לא יכול לעשות כלום. לימור עצרה את חייה, המשפחה עברה טראומה.  הכי קשה זה חוסר האונים המוחלט, מאדם שכל העבודה שלו זה ידיים, שהפרנסה שלו זה ידיים, שההתנדבות שלו זה ידיים, אלו כל החיים שלי. עכשיו רודפות אותי המחשבות על המשפחה ועל הפרנסה".

 לא מפסיק להתרגש ולהודות על הנס

"בכל ארבעת החודשים, מהמלחמה ועד לאירוע, הייתי סביב החיילים. השארתי את לימור ימים וערבים שלמים לבד. היא לביאה, בזכותה יכולתי לעשות את כל זה. הייתי כל כך עסוק, ופתאום אני יושב בבית, עם המון זמן למחשבות. לימור לקחה הפסקה מחייה עשיו, והיא ממש סועדת אותי. אני לא מפסיק להתרגש מהנס, לא מאמין שיכולתי להיהרג. אני כל רגע מודה על המשפחה שלי ומעריך כל דבר. אני לא מפסיק להיות עטוף בהמון אנשים. לבית החולים הגיעו לבקר הרבה מאוד אנשים מהעיר, בהם גם: גיא יפרח, בני כשריאל, מפקד התחנה, מפקד המחוז, המנכ"ל והסמנכ"ל. בעבודה שלי שולחים לי הודעות גם עכשיו, כל העובדים, עד אחרון העובדים. כמובן המשפחה המורחבת, החברים וגם חברי ילדות שלא ראיתי שנים, כולם מתקשרים ומתעניינים. תושבי העיר והשכנים המקסימים לא מפסיקים לחבק אותי, זה מאוד מאוד מרגש אותי ולא ברור מאליו. כשחזרתי הביתה חיכו לי בחוץ השכנים, משפחה וחברים, וגם אנשים שאני לא מכיר, עם מוזיקה ושירה, התרגשתי מאוד".

 רגע מרגש שגרם לי לפרוץ בבכי

"אחד הרגעים הכי מרגשים ושמחים במיוחד שקרו לי מאז, רגע שגרם לי לפרוץ בבכי ולהודות שאני כאן, היה כשהחבר של הבת שלי, מאור, הציע נישואין לבת שלי, נועה. הוא תכנן הצעת נישואין אחרת, אינטימית, אך בעקבות הפיגוע שינה תוכנית כדי לשמח אותי, ועשה את זה באגם ליד הבית, כדי שאוכל להגיע. היו שם כל המשפחה שלו ושלנו, וכשזה קרה חשבתי שיכולתי לא להיות כאן יותר ולא לזכות להיות נוכח, היה קשה לי לא לפרוץ שם בבכי".

אני אדם אופטימי

לסיכום אומר יניב כי "יש נקודות אור ויש נפילות, יצאתי בשבת האחרונה לראשונה לבית הכנסת להגיד הגומל. לגבי העתיד, אני אלמד בטח לחיות כך, אני אדם מאוד אופטימי, אני רוצה לחזור לעשייה ולהתנדבות, מאוד קשה לי לא לעשות כלום".   

תגובות