יום שני, 15 באפריל 2024, ז' ניסן ה' תשפ"ד
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלה נט

החדשות המקומיות

לזכרה של מעיין

מעיין הדר וענונו ז"ל נפטרה לפני שמונה שנים ממחלה קשה ונדירה, בהיותה בת 11 וחצי בלבד; אמה שרונה מספרת על הנחישות שהייתה לה לחיות, על שמחת החיים והאמונה שליוותה אותה ברגעים הקשים ביותר, על הערכים שהותירה למשפחתה למרות גילה הצעיר ועל המעשים הטובים שהמשפחה עושה לזכרה, במסגרתם הוכנס ספר תורה לבית כנסת "חסדי חנניה"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

לפני כשבוע התקיים טקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת "חסדי חנניה" שבשכונת פרי מגדים. ספר התורה נתרם על ידי עמותת "החיוך בידיים שלנו", לזכרם של 49 ילדים שנפטרו ממחלה, בהם מעיין הדר וענונו ז"ל, תושבת מעלה אדומים, שנפטרה לפני שמונה שנים אחרי שהתמוטטה בבית הספר בו למדה, ממ"ד צמח השדה, בהיותה בת 11 וחצי בלבד, זאת בעקבות מחלה נדירה שאיתה התמודדה במשך כארבע שנים. בבית ספרה הוקמה גינה לזכרה.

 נפטרה בידיים של הסייעת שלה

במהלך השבעה סיפרה אמה שרונה ל"זמן מעלה" כי "מספר ימים קודם לכן מעיין נבחרה למועצת התלמידים בבחירות שהתקיימו בבית הספר, וההתרגשות שלה הייתה עצומה. ביום ראשון התקיימה ארוחת בוקר חגיגית בבית הספר לאחר הזכייה במועצת התלמידים. היא התקשרה אליי בשעה 9:00 כדי לספר שהיא לא מרגישה טוב ושכואב לה הצוואר, אבל ביקשה שאבא שלה לא יבוא לאסוף אותה כי היא לא רוצה להחמיץ את הארוחה. בשעה עשרה לשלוש התקשרו מבית הספר ואמרו שמעיין התמוטטה. הם הזמינו טיפול נמרץ שהגיע וניסה להחדיר לה צינור נשימה, אבל ללא הצלחה. היא נפטרה בידיים של הסייעת שלה דנה, הן כל כך אהבו אחת את השנייה".

היה לה רצון מטורף לחיות

השבוע שרונה אומרת שהזמן אינו משכיח את הכאב ואף מגביר אותו. היא מספרת על בתה ואומרת כי "מעיין שלנו הייתה אחות תאומה לעדן. היא הייתה ילדה שמחה ומאושרת, עם חיוך תמידי על השפתיים וגומות חן בלחיים. מעיין הייתה מלאת שמחת חיים, צדק ושלום, טוב לב ותמימות נדירה. אהבת חינם הייתה בה מאוד בולטת, והיא תמיד רצתה שהכול יהיה טוב עם כולם. היא הייתה משכינת שלום בין החברות, עם אהבה גדולה לאבא, אמא, למשפחה ולסובבים אותה, עם הכרת הטוב ועם הכרת תודה עצומה לכל מי שעזר לה. היא הייתה בעלת כוח רצון מטורף לחיות ולהיות כמו כולם, עין טובה היה הערך שהיא בחרה לעסוק בו במועצת התלמידים בבית הספר. מעיין הייתה ילדה שהיה אפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה".

לקתה בדלקת קרום המוח ובמחלה נדירה

"מעיין נולדה ילדה בריאה ורגילה לחלוטין", מספרת אמה, "אבל בגיל שבע אובחנה בדלקת קרום המוח, ובגיל שמונה בישרו לנו בשורה קשה מאוד וטראגית כשאמרו לנו: למעיין יש מחלה נדירה וסופנית. המחלה נקראת AVM המתוארת כנימים פגומים בגזע המוח, והיא התבטאה באירועים מוחיים קשים, כאבי ראש ועורף חזקים, הקאות שהיו סימן לדימום מוחי, שיתוק בפלג שמאל, אשפוזים על בסיס יום יומי, שיקום באלין ועוד. למרות הבשורה של הרופאים, האמנו שמעיין תחיה עד גיל 120, לא רצינו להאמין שהמצב יכול להיות שונה וטראגי. הייתה לנו תקווה ואמונה גדולה שהמצב ישתפר. מאותו הרגע של הבשורה החלטנו שאנחנו ההורים של מעיין נלחמים עד להחלמה שלמה. האמונה בה' יתברך הייתה מאוד חזקה, זה התבטא גם אצלה. כולנו הבענו תקווה גדולה שיהיה טוב, והיה טוב. היו שנים שהילדה הייתה מלאת ניסים, ממצב של קומה למצב שהיא משתפרת פלאים. ידענו והרגשנו שה' איתנו בכל רגע ורגע בכל הארבע שנים האלו".

צונאמי של נחישות להיאבק

"מעיין הייתה צונאמי של נחישות להיאבק בדבר הזה שנקרא AVM. ה- AVM הסתנן מעבר לקווים, והוא פשוט התפוצץ עם השנים. זה היה פצצה מתקתקת, כך היו אומרים לנו הרופאים שהמשיכו לומר שזה רק עניין של זמן ושמעיין עלולה למות בכל רגע. אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אין תשובות ברורות מהרופאים, ובכל זאת, בעקשנות ובדבקות שקשה להסביר, מעיין שלי לא נכנעה, היא המשיכה ללכת לבית הספר, המשיכה בשגרה, אפילו שיעורי בית היא הייתה מבקשת כדי לא לפספס חלילה משהו בשיעור, רק כדי להיות בעניינים, להוביל בדרך טובה, להיבחר ולהנהיג. ביום האחרון שלה בבית הספר מעיין צעקה במסדרון: 'זהו היום המאושר בחיי'. היא בחרה לעסוק בעין טובה במועצת התלמידים בארוחת הבוקר האחרונה בחייה, להציג ולשיר בכל טקס ובכל הופעה, ככה הייתה מעיין. הפגיעה הפיזית כתוצאה מהדימומים, שבאה לידי ביטוי בשיתוק פלג שמאלי, לא פגעה ברצון שלה להמשיך כרגיל. האהבה טהורה למשפחה שלה, לאחים שלה, לאחותה התאומה - לא נפסקה לרגע עד יומה האחרון. הדאגה לכולנו, להיות אמיצה לצד ההתמודדות הקשה והקושי של היות חולה, היו מושא להערצה. תמיד מעיין שלי הראתה את הרצון הטוב שבה, שלא נכנעים למרות הכול. אלו היו שנה וחצי של שקט מתוך ארבע שנים בצל המלחמה על חייה. כבר חשבנו שהכל מאחורינו, אפילו עשינו לה מסיבת הודיה, תכננו את הבת מצווה שלה ושל אחותה התאומה, את העלייה לחטיבת הביניים, באיזה מגמה תבחר וליד מי היא תשב, אפילו דיברנו על השירות הלאומי. לצערי מעיין לא הספיקה ונפטרה בכיתה ו'".

חלמה להיות זמרת

"היו לעיתים התפרצויות של בכי בעקבות הכאב הזה שמלווה ילדה קטנה שעוברת טיפולים כל כך קשים ונלחמת במחלה של זקנים. זו הרגשה נוראית וכואבת. למרות הכל, מעיין הייתה ילדה שמחה, היא מנגנת בגיטרה ושרה במחלקה בבית החולים, וכולם היו מצטרפים סביבה בשירה ושמחה, עם עיניים שמחות ומשמחות. החיוך שלה לא נמחק עד היום האחרון שלה. היא אהבה לשיר והשתתפה בחוג לפיתוח קול, שרה בכל הזדמנות - בטקסי זיכרון בבית הספר, באירועים משפחתיים, בבית כאשר היינו עושים קריוקי. למרות המוגבלות שלה, היא הייתה נחושה להיות בפרונט של הבמה, היא רצתה להיות בבית הספר למוזיקה, זה היה החלום שלה, להיות זמרת".

גג: כשהמוות עומד בפתח, נאחזים בניסים

היא עברה ניתוחי ראש, צנתורים, דימומים מוחיים שחזרו בכל פעם, אך תמיד הם היו אופטימיים וחיוביים, וכך שידרו למעין. "היא תמיד חיזקה אותנו שלא נבכה, שנהיה בשמחה. נלחמנו כל יום על החיים שלה. כאשר הרופא היה אומר לבעלי ולי שמעיין עלולה למות, זה היה שובר אותנו לרסיסים. המשפט הזה עד היום חרוט לי בזיכרון, הוא תמיד הזכיר לנו שגם אם היא נראית יחסית בסדר ונראה שהיא מחלימה, היא עדיין עלולה למות עוד שעה, עוד יום, עוד חודש ואפילו עוד שנה. לא ידענו מתי, ככה במשך שנים חיינו עם הבשורה שעוד מעט עלולה להגיע. החרדות הרבות והפחדים שלנו כהורים, היו מתישים. לא זכינו, ולו לרגע אחד של שינה. כל הזמן המחשבות הרעות התרוצצו לנו בראש. לצד כל הכאב הזה, למעיין הייתה מוטיבציה לחיים. ראינו את ההשתפרות במצבה, האמנו שהדברים שאמרו הרופאים הם זמניים, ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלמרות הסטטיסטיקות והתחזיות הקשות, מעיין תשרוד כמו גדולה, הרי תמיד יש ניסים בחיים. הרוח של מעיין שלנו השאירה חותם משמעותי בחיינו עם ערך חשוב של הבחירה בחיים, להיות שמחים, אהבת חינם, נתינה ועזרה לחלש", אומרת שרונה בגעגוע.

אני אהיה בגן עדן או גיהינום?

"לפני מותה ההידרדרות הייתה גדולה. שבועיים לפני שנפטרה, מעיין שאלה אותי: 'אמא, אני יכולה למות ממה שיש לי?', זו פעם ראשונה שמעיין הרגישה את הסוף. אני עניתי לה: 'מה פתאום, מה קרה לך? למה פתאום את שואלת את זה?'. היא לא ענתה ונתנה מבט עצוב, כמה ימים לפני מותה מעיין שאלה את הרב בבית הספר: 'מה נראה לך שאני אהיה בגן עדן או בגיהנום? בשבת האחרונה שלנו ביחד היא שאלה אותי האם אני סולחת לה? ואני בפליאה שאלתי אותה על מה היא מדברת. ואז היא אמרה לי: 'אמא, אולי עשיתי לך משהו לא טוב, אולי התנהגתי בחוצפה כל השנים האלה?'. לא הבנתי מהיכן זה הגיע, ושוב היא ביקשה שאני אסלח לה. זה חלק מהשאלות שלה, שאחרי שהיא נפטרה, בדיעבד, הבנו את המשמעות של מה שהיא רצתה לשמוע ועל מה שהיא ידעה בסופו של דבר".

זר לא יבין את החיים שלפני ואחרי

"ההתמודדות עם אובדן של ילד היא אחת ההתמודדויות הקשות, הכואבות והמורכבות ביותר לנפש האדם. הלב שבור, וזה כואב. זה אירוע קשה שאיננו טבעי בגלגל החיים שלנו. חוויה שבמהותה מנוגדת לכל יצרי ההישרדות ולכל התפתחות תקינה של מהלך החיים. הורים לא קוברים את הילדים שלהם, זה צריך להיות הפוך. אחרי האובדן המציאות משנה פנים. זר לא יבין לעולם את עומק הגעגוע שאינו מרפה ואת תחושת החוסר כאילו קברו את החיים שלנו ביחד איתה. תהליך האבל הוא תהליך מתמשך שלא נגמר לעולם. הוא משנה את צבעו וצורתו עם השנים, אך תמיד יהיה שם. החיים שלנו מתחלקים לשניים - לפני האובדן ואחרי האובדן, כאשר התמודדויות החיים לפני האובדן נראות במבט לאחור כשטותיות וחסרות משמעות. קיימת חשיבות רבה לנוכחות של גורמי תמיכה מסביבנו, שכן אלו בסופו של דבר סייעו לנו בתהליך של ההשלמה עם האובדן וקבלתו בדרך שלנו. אם לא נעזור לעצמנו אף אחד לא יוכל לסייע לנו".

תישאר חקוקה בליבנו תמיד

"לצערנו העמוק מעיין לא הספיקה להגיע לגיל 12 ולחגוג בת מצווה עם אחותה התאומה. אחרי ארבע שנים של מאבק מעורר השראה, נחוש ונטול פשרות, מעיין בתנו הלכה לעולמה בדיוק לפני שמונה שנים, והיא רק בת 11 וחצי בלבד. אחרי מאבק קשה במחלה נדירה הגוף של מעיין אולי נכנע, אבל הנפש האדירה שלה ניצחה ותישאר חקוקה בליבנו תמיד. בדרך שלה היא עזבה את העולם בצניעות, בשקט ובענווה, כשכל תלמידי בית הספר מסתכלים ונפרדים ממנה לנצח. ככה נזכור את מעיין שלנו תמיד - עם החיוך הענק והכובש, גומות החן העמוקות שבלחייה, העיניים הירוקות, היפות והטובות שלה, ששיקפו את הנשמה הזכה והטהורה שלה, ילדה עם טוב לב ורצון לחיות, נתינה ועין טובה, האהבה האין סופית והוקרת התודה למשפחה שלה".

  פינת ההנצחה לזכרה של מעיין

מעשים לעילוי נשמתה

"מהשנה הראשונה קיבלנו על עצמנו מעשים לעילוי נשמתה. בשנה הראשונה עסקנו בחלוקת ארוחות חמות בכל יום שישי עבור המאבטחים שלנו בעיר, בנוסף הקמנו את גמ"ח מעיין הטוב והחסד, ארון ציוד שנמצא בבית הספר ממ"ד צמח השדה, המיועד לתלמידים ששוכחים כיפות, ציציות, מחברות, כלי כתיבה ועוד. תכונת האופי המיוחדת של מעיין הייתה לעזור לאחר. הייתה לה עין טובה, וזה התאפיין בכך שרצתה להיות במועצת התלמידים ולהיות מעורבת בסיוע לילדים שמתקשים מבחינה חברתית, ולכן הגמ"ח הזה מייצג אותה מאד.

בכניסה לבית הספר קמה לה פינת חמד חדשה, הגינה לזכרה של מעיין ז"ל, שקמה בתרומת העירייה. היו מאמצים רבים לטובת הקמת הגינה הזו. בטיפול נמרץ בבית החולים יש ספרייה שבה ריכזתי הרבה ספרים ומשחקים שאנשים תרמו עבור ילדים חולים, והעברתי למחלקה.

עכשיו, ביום האזכרה השמיני שלה, זכינו להכנסת ספר תורה בבית הכנסת חסדי חנניה במעלה אדומים. הספר נכתב על שמה של מעיין ושל עוד 48 ילדים שנפטרו ממחלה קשה, והוא נתרם ע"י העמותה 'החיוך בידיים שלנו'.

יש מיזם נוסף שאנחנו חושבים עליו - ארוחת 10, כדי שאף ילד לא יישאר רעב בהפסקה. בנוסף לכך אני רוצה לשתף שכתבתי יומן על כל מה שעבר על מעיין בזמן אמת, ואולי בעתיד אני אוציא את זה כספר".

הכנסת ספר תורה לזכרה של מעיין

תגובות