יום חמישי, 22 בפברואר 2024, י"ג אדר א' ה' תשפ"ד
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלה נט

החדשות המקומיות

מחזירים את אלכס

"אסור לוותר על הגברים. העסקה להשבת החטופים חייבת לכלול גם אותם", אומרת גלית חממי, תושבת העיר, שהיא ומשפחתה הם חברי נפש של מיכל לובנוב ובעלה אלכס, שנחטף לעזה • בריאיון מיוחד ל'זמן מעלה' מספרת גלית על החברות המיוחדת שנרקמה בין המשפחות מאז שירתה בתחנת המשטרה בעיר, על השבת השחורה שבה הבינו שהקשר עם אלכס נותק, על 18 ימים של חיפושים עד שהוכרז כחטוף ועל המאמצים הגדולים להשבתו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

"מדברים על החזרת הילדים והאימהות החטופים, ואין ספק שהילדים היו צריכים לחזור כבר ביום הראשון למלחמה, ב-7.10, אבל מה עם הגברים? העסקה חייבת להיות על כולם, גם על החיילים והגברים, מה עם הגברים? שרק לא יהיה לנו עוד רון ארד", אומרת גלית חממי, שהפחד הגדול שלה שהולך ומתגבר ככל שהזמן עובר, הוא שהם יחזרו בארונות". 

להשיב את אלכס הביתה

מיכל ואלכס לובנוב הם חברים קרובים של גלית ואודי חממי, תושבי מעלה אדומים, מסוג החברים שהפכו בין רגע למשפחה, לחלק בלתי נפרד מהבית. מאז השבת השחורה אלכס מוחזק בעזה, ובמשפחת חממי עצרו את חייהם ויצאו למסע שנכפה עליהם בעל כורחם ושכל מטרתו היא לעשות כל שביכולתם להשיב את חברם הקרוב ואהוב אלכס הביתה, להחזירו למיכל אשתו, הנמצאת בהריון, ולבנם הקטן תומי, בן השנתיים. 

בקדמת הבמה

גלית, שמעידה אל עצמה כאישה ביישנית, מוצאת את עצמה בימים אלה בקדמת הבמה, יחד עם בנותיה שעבורן אלכס הוא כמו האח הגדול. גלית והבנות טסו יחד לוושינגטון, הן משתתפות בכל כינוס שמתקיים בכיכר החטופים ובירושלים, הן צעדו יחד בצעדה עד הכנסת והן עוסקות במסע להעלאת המודעות והלחץ להשבת החטופים ולהשבתו של אלכס הביתה. 

חולצה, דיסקית, צמיד ושלט

כשנפגשתי השבוע עם גלית, היא הגיעה לבושה בחולצה עם תמונתו של אלכס, עונדת את דיסקית ההזדהות עם החטופים על צווארה ואת צמיד החטופים על ידה. בידיה היא החזיקה שלט בו מתנוססת תמונתו של אלכס, "ככה אני מסתובבת בכל מקום. כשהוא יחזור אכריח אותו ללכת עם התמונה שלי במשך שנה", היא אומרת בחיוך עצוב ועם הומור שחור שבדרך כלל מתרחש רק בין חברים קרובים במיוחד.

חלק בלתי נפרד ממשפחה הגרעינית שלנו

ההיכרות של גלית ואודי חממי עם מיכל ואלכס החלה בתחנת משטרת מעלה אדומים לפני 11 שנים. מיכל הייתה שוטרת חיילת בתחנת מעלה אדומים, ואחרי השחרור היא התגייסה למשטרה והמשיכה כשוטרת בתחנה. אודי חממי, שוטר במעלה אדומים, נהג להזמין את החיילים לארוחות משפחתיות אצלו בבית. הוא הזמין גם את מיכל, ששירתה בתחנה כשוטרת חיילת, וכבר מהמפגש הראשון עם בני משפחתו, גלית והבנות, היא הפכה להיות חלק ממשפחת חממי. 

האח הגדול של הבנות שלי

"עם מיכל זה היה משהו אחר, היא הפכה להיות הבת הרביעית בבית שלנו", מספרת גלית, "מיכל ואלכס היו חברים באותה תקופה, והוא היה מצטרף לארוחות יום שישי אצלנו. כשהיא הפכה להיות שוטרת הם עברו להתגורר במעלה אדומים, ולפני שנתיים, כשנולד בנם הראשון, הם עזבו וחזרו לגור בעיר ילדותם, אשקלון. הם עבורנו משפחה גרעינית. ליה הבת הקטנה שלי היא הבייבי של אלכס, הוא ממש האח הגדול של הבנות שלי".

החתונה נדחתה

גלית ממשיכה ומספרת כי "ב-23.10 הבת שלנו רוני הייתה צריכה להתחתן, וכמובן שאלכס היה שותף לכל התוכניות כי הוא מתחום המסיבות והאירועים, הוא בעל בר אקטיבי. בעקבות מה שקרה, היה ברור לרוני ולנו שאין חתונה כרגע, ולכן דחינו אותה לחודש מאי. אנחנו רוצים את אלכס איתנו. זה קרה ימים ספורים לפני החינה, כשעדיין בבית יש לנו ארגזים של אביזרים למסיבה. את שמלת החתונה שלי אפילו לא לקחתי מהתופרת עד היום. בהתחלה היינו בטוחים שזה עניין של ימים, לא תיארנו לעצמנו שיעברו כל כך הרבה שבועות ועדיין אין לנו מושג מה מצבו". 

השבת שבה התהפכו לנו החיים

"תכננו להיות יחד באותה השבת. מיכל אמרה שאלכס עובד ושנבוא להיות איתה בשבת, אבל בסוף המשפחה של אודי הודיעו שהם מגיעים לשמחת תורה ולכן שינינו את התוכניות ודחינו את המפגש לשבוע אחרי זה. באותו הבוקר כשהתחיל צבע אדום והייתה מתקפת טילים מטורפת על אשקלון, מיכל נכנסה לממ"ד עם הילד שלה, והיא ואלכס דיברו ביניהם. בהתחלה השיחות לא היו ברורות והיא לא ידע מה קורה. בסביבות רבע לשבע בבוקר רוני הבת שלנו התקשרה מתל אביב וסיפרה שהיו טילים על תל אביב, היא הרגיעה אותנו שהכל בסדר. הדלקנו את הטלוויזיה וראינו את הכאוס שיש במדינה. מרגע זה היינו בקשר רציף עם מיכל שהייתה סגורה בממ"ד המון שעות ולכן הייתה לה קליטה לסירוגין". 

פתחנו חמ"ל בבית

"אלכס דיבר עם מיכל בפעם אחרונה בשעה תשע בבוקר באותה שבת, הוא אמר לה שיש מחבלים ושהוא לא יכול לדבר. כשהבנו שחדרו מחבלים לאזור המסיבה, התמוטטנו אבל לא איבדנו עשתונות. פתחנו חמ"ל בבית, כל אחד קיבל תפקיד. רוני שוחחה עם בתי חולים, אני דיברתי עם זק"א ובעצם עם כל מי שאני יכולה, וכל אחד מאיתנו תפעל את האירוע וחיפש כל דרך אפשרית לדלות מידע, כמו למשל לברר ולחפש בין הרשימות שהתפרסמו מאנשים שיצאו לשטח". 

 מה עלה בגורלו?

גלית ממשיכה ומספרת על השתלשלות השיחות שלה עם מיכל באותו הבוקר ועד שעה שתיים בצהריים, כשהם מבינים שהשעות חולפות ושאלכס מנותק קשר. "בלילה מיכל יצאה לחפש אותו בבית החולים, שם היא נחשפה למראות קשים מאוד. היא רצה בין הפצועים וחיפשה אותו. במשך מספר ימים הבנות שלי ישבו לראות סרטונים קשים בטלפון רק כדי לראות את אלכס באחד מהם ולנסות להבין מה קרה לו ומה עלה בגורלו. בשלב מסוים ממש התמוטטנו, אבל הבנו שאנחנו חייבים להרים את עצמנו".

אחרי 18 ימים הוא הוכרז כחטוף

במשך 18 ימים אלכס היה בגדר נעדר, עד שהגיעו לביתה של מיכל נציגים רשמיים מצה"ל שבאו כדי להודיע שיש ממצאים שהוא נחטף ונמצא בעזה. את העדויות על השעות הראשונות עד לחטיפתו הם קיבלו כבר בערב הראשון. "אלכס מוביל שיירות של ג'יפים ולכן הוא מכיר מצוין את השטח. מסתבר שהיו חמישה חבר'ה שברחו עם ג'יפ לכיוון בארי, אלכס ניווט אותם והדריך אותם איך לצאת משם. בעדויות שלהם הם אומרים שהוא זה שהציל אותם. בדרך הם ראו ג'יפ צה"לי ועצרו לראות האם יש שם פצועים, אלכס ובחור נוסף ירדו מהג'יפ אבל גילו שהוא היה ריק. באותו הזמן אלכס גם התקשר למיכל, זאת הייתה השיחה האחרונה שלהם שבה הוא אמר לה שיש מחבלים ושהוא לא יכול לדבר, ובדיוק בזמן הזה הגיחו מחבלים לעברם. הוא והבחור הנוסף לא הספיקו לעלות על הג'יפ, והג'יפ המשיך לדהור עם שלושה חבר'ה שהיו עליו, כשאחד מהם היה פצוע עם רסיסים בראש ומדמם. כל השלושה בסופו של דבר יצאו מזה בחיים. אלכס והבחור הנוסף נשארו בשטח והסתתרו בין השיחים. הבחור הנוסף הצליח לברוח ושרד, אבל אלכס לא הספיק. רק אחרי 18 ימים שבהם הוא הוגדר כנעדר הגיע קצין והודיע לנו שהוא חטוף. אנחנו לא יודעים מה מצבו, האם הוא פצוע, האם הוא בחיים, אנחנו לא יודעים כלום למעט זה שהוא חטוף".

אנחנו בקרב חיינו כדי להחזיר את אלכס

גלית ומשפחת חממי נכנסו מאותו הרגע לקרב חייהם שאותו ניהלו בכל מישור אפשרי. הם עושים כל שביכולתם כדי להשיב את אלכס. "מיכלי בהיריון בסיכון, היא מתראיינת בכל מדיה אפשרית ופועלת רבות להחזרתו של אלכס, אבל יש דברים שברור לנו שבהם אנחנו לוקחים את המושכות כי אנחנו חייבים לשמור עליה. אנטון, אחיו של אלכס, מתגורר בקפריסין, ועכשיו רוב הזמן הוא כאן. אנחנו הולכים לפגישות עם גורמים שונים, משתתפים בעצרות להשבת החטופים ועושים כל מה שאפשר כדי שיחזירו את אלכס הביתה. צעדנו בצעדה לירושלים, ואני חייבת להגיד שזה היה מאוד מרגש, זה ממש הוכיח את אחדות העם. היה מרגש מאוד להיכנס לירושלים, כל החרדים עמדו במרפסות, זה היה מטורף. העם כולו איתנו. יש הרבה פעילויות שנעשות, למשל באחת השבתות שיירה של 40 ג'יפים יצאה מחוף צוקים דרך כיכר החטופים ועד לטרון, שם המתינו לה להקת 'התקווה 6' שאלכס כל כך אוהב. המטה של החטופים סייע בהגברה, ומאז עומרי מ'התקווה 6' הפך לחבר קרוב". 

 אווירה של שותפות גורל במסע לוושינגטון

"שי-לי, הבת שלי, ואני טסנו לארצות הברית למסע שחב"ד ארגנו את כולו. כשהגענו לנתב"ג התעכבנו שם מספר שעות כדי לסייע ולתפעל את האירוע. היה צריך להוציא ויזות במהירות למשפחות שלא היו להן ויזות, היו שם איתנו הילדים של יהודית וויס ז"ל, שהגיעו ללא דרכונים כי הבית שלהם נשרף. חב"ד והשגרירות היו איתנו וסייעו בכל מה שצריך. בטיסה הייתה אווירה שקשה לתאר, תחושה של אחדות גורל. אף אחד לא ישן בטיסה, כולנו התחבקנו והתאחדנו. הפחדים והכעסים, הדאגה והכוח שנתנו אחד לשני, היו עוצמתיים מאוד. התחברתי למספר משפחות במסע הזה, והן הפכו לחלק ממני. היום אני נלחמת גם עבורם. האווירה במטוס הייתה כזו גם עם הצוות של אל על. הטייס הזמין אותנו לתא הטייס, והדיילות עזרו לנו להדביק את השלטים של החטופים".

 תפילה על קברו של הרב מלובביץ'

"עם הנחיתה בניו יורק המתינו לנו אוטובוסים שלקחו אותנו לקבר של הרבי מלובביץ'. כל הקהילה היהודית הייתה שם, הקונסול הגיע לשם, וכולם בכו. אני לא זוכרת שהרגשתי בחיים שלי כזאת התרגשות, הייתי על סף התעלפות. קיבלנו חוברות שהוכנו במיוחד לתפילות. הרב של רוסיה ניגש לדבר איתנו. בקבר הקריאו את כל השמות של החטופים והתפללו להשבתם. ליד הקבר יש בור שאליו משליכים בקשה שכתבנו, זרקנו לשם גם את התמונות של החטופים. קשה להסביר את האנרגיה שחווינו שם. בלילה הראשון ישנו שעתיים, וכבר בחמש בבוקר יצאנו מנו יורק בטיסה לוושינגטון עם אל על, משהו שמעולם לא קרה כי אין טיסה פנימית של אל על בתוך ארצות הברית. ארצות הברית הוכיחה לאורך כל המסע הזה עד כמה הם איתנו".

30 שעות אינטנסיביות

"בוושינגטון הייתה עצרת גדולה שהשתתפנו בה, ליוותה אותנו שיירה של אבטחה מאוד כבדה לסנאט, שם חיכו לנו חברי הסנאט והקונגרס. היו שם המון נציגים נוספים שחיבקו אותנו והקשיבו לנו. כשביקשו משי-לי לדבר היא התפרצה בבכי, וכל מי שהיה שם נשבר. כולם פרצו בבכי ביחד. בחוץ נתקלנו במחזה מחריד של קבוצת נטורי קרתא שהפגינה עם דגלי פלסטין, וזה גרם לזעם עצום למשפחות. לראות אמא ששני ילדיה חטופים מול חרדים שתומכים בחמאס היה קשה מאוד, היו שם כאלה שהתמוטטו על הרצפה. אנשי חוסן חב"ד עזרו להרחיק את המשפחות מהמקום. התרחקנו משם ושרנו שירים מחזקים. משם יצאנו לבית השגריר, היינו בארוחה הראשונה ליד כיסא בבית חב"ד, כולם שם סיפרו את סיפוריהם, וזה היה קשה מאוד לשמוע. אלו היו 30 שעות אינטנסיביות של מסע". 

 מצפה מחברי הכנסת לחבק את המשפחות

"אני לא אדם של פוליטיקה וגם מעדיפה לא לעסוק בפוליטיקה עכשיו, יהיה לנו זמן לזה אחר כך. מטה החטופים עושה דברים מדהימים להשבת החטופים, והכל בהתנדבות. יש לנו עם נהדר שעושה ופועל בלי הפסקה. הייתי בכנסת ואמרתי לחברי הכנסת: 'חזרנו מוושינגטון ובאנו למדינת ישראל, פגשו אותנו חברי סנאט וחברי קונגרס שעמדו שם וחיבקו אותנו, ואם הם עשו את זה אנחנו מצפים לזה גם מכם. יש לנו עם מטורף וחזק, ותזכרו שלפני שאתם חברי כנסת אתם חלק מהעם'. אמרתי להם שהיום אני סומכת רק על צה"ל. החלום שלי הוא שהחיילים שלנו יוציאו את כל החטופים בטנקים, כי לא מגיע לאף אחד את תמונת הניצחון הזו, רק לצה"ל זה מגיע. זה המסר שהעברתי, חברי הסנאט והקונגרס התאחדו בשבילנו, פגשו אותנו, חיבקו אותנו, וזה משהו שלא קרה כאן. לצערי משפחות צריכות להתחנן שיפגשו אותן. השבוע זה קרה אחרי שהעברנו את המסר הזה, סוף סוף הגיעו בכנסת לשמוע אותנו. בערב שבו נפגשנו עם חברי הממשלה בקריה זה היה לא פשוט בכלל, כי בהתחלה נשארו חלק מהמשפחות בחוץ בגשם". 

אלכס הוא חבר נפש שלי

"היה חשוב לי להתראיין ב'זמן מעלה' ולספר על אלכס ועל החטופים כדי לעורר גם כאן את התחושות של כולנו ואת המודעות להשבתם של החטופים. למזלנו הרב, בעיר אין לנו חטוף, אבל כל חטוף שנמצא שם הוא עולם ומלואו והוא אחד מאיתנו, מהמדינה שלנו. יש הרוגים ופצועים, וזה נורא, ולעולם נכבד את המתים, אבל מרגיש ששוכחים שיש אנשים חיים, וזה פיקוח נפש. אני מרגישה את אלכס, אני בטוחה שאם הוא נמצא במקום עם ילדים הוא בטח משחק איתם, זה אלכס. הוא אדם של אהבה ונתינה, הוא עוזר לכולם, הוא מתנדב בעמותת 'ידידים', הוא מת על מסיבות ויש לו את הבר האקטיבי כך שבכל מפגש איתו הוא מכין קוקטיילים מעולים. חודש לפני האסון היינו בחופשה באילת, אנחנו אוהבים לבלות וליהנות ביחד ואוהבים את השקט. הוא חבר נפש שלי, יש לנו המון שיחות נפש ותמיכה. בתקופה ששי-לי, הבת שלי, החלימה מהסרטן, היינו עדיין במצב לא קל, ואלכס היה מנער אותה ואומר לה שתפסיק לרחם על עצמה, שתצא מהדיכאון ושתלך להתנדב. שלושה ימים אחרי השבת שבה התרחש האסון היא יצאה מהחדר ואמרה שהיא זוכרת מה אלכס אמר לה, ויצאה להתנדב ולסדר ציפורניים למפונות". 

אסור לוותר על הגברים

"אנחנו דואגים כל כך ולא יודעים מה הם אוכלים, מה קורה להם עכשיו, האם הם בחיים. אני חייבת לומר שמאוד קשה לנו עם הסלקציה שעושים לגבי העסקה להחזרת החטופים. לא מדברים בכלל על גורל הגברים החטופים, וחייבים להילחם גם עליהם. שיהיה ברור שמאוד קשה לי המחשבה על הילדים, הילדים היו צריכים לצאת משם מיד באותו היום. אני לא יודעת מה קורה שם לנשים ולילדות, אולי הן נאנסות שם? איך הן יחזרו? היו שם פשעי מלחמה, אני לפעמים חושבת שהן עלולות לחזור בהיריון. אני צועקת, וכך גם צעקתי בכנסת, שכולם צריכים לצאת, כולם. אסור לוותר על הגברים, הסלקציה קשה, אני מפחדת שישכחו אותם. אנחנו לא רוצים עוד רון ארד, וזה שלא מדברים על הגברים, מפחיד אותנו מאוד. אם חשבתי שידעתי מה זה כאב, גיליתי כאב אכזרי שלא דמיינתי שקיים". 

תגובות