יום שני, 15 באפריל 2024, ז' ניסן ה' תשפ"ד
לפרסום חייגו: 02-5900070

קהילה במעלה נט

קהילה במעלה אדומים והסביבה

ימים של שפיות

המלון שבמתחם DCITY מארח מאות מתושבי הדרום • לאחר השבת הקשה שעברו הם זוכים לכמה ימים של הפוגה, פעילויות לילדים ולמבוגרים וסיוע נפשי ורגשי • הנשים מהדרום מספרות על הפחדים, על הלילות ללא שינה, ובעיקר על הדאגה הגדולה לילדים • אילנה לופו, תושבת שהתפנתה מאשקלון מבחירתה, מספרת על ההחלטה להתגייס למען המשפחות ולסייע להן מול פיקוד העורף והרווחה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

קולות הילדים הצוהלים בבית המלון שבמתחם DCITY, אשר פתח את שעריו לתושבי הדרום, נשמעים ברחבי הלובי וברחבת מסעדת לוצ'אנה. הקולות הללו אינם מעידים על הפחדים של אותם הילדים ועל הסיוט שעברו בשמחת תורה ושהם עדיין עוברים מדי יום, ובעיקר בלילה. כל 47 החדרים נמצאים בתפוסה מלאה. במלון נקלטו תושבים מאופקים, שזוכים לצאת להפוגות קצרצרות שמנסות להשכיח מהם את הזיכרונות הקשים ממתקפת הטרור של השבת השחורה. 

באותה שבת, בשבעה באוקטובר, המחבלים ירו, השליכו עשרות רימוני יד על אזרחים ועל בתים ושיגרו לעבר הבתים רקטות  RPG . האורחים שהגיעו אלינו למעלה אדומים מספרים על הזוועות והפחדים שיש להם, הם יודעים שההפוגה אליה זכו היא קצרצרה והם חוששים מהבאות. פה במתחם DCITY הם זוכים לימים של שקט והפוגה, הם מגיעים עם ילדיהם למג'יק קאס, לדי ג'מיבורי מקבלים מענה טיפולי רגשי מאגף הרווחה, נהנים בהפעלות ושעת סיפור שמארגנים להם תושבי העיר ומנסים לחזור לאיזו שהיא שגרה בריאה. 

פגשתי שם תושבת אשקלון שהחליטה להתפנות בעצמה, ומאז שעשתה זאת הרימה את הכפפה ומסייעת לשאר המפונים כשהיא מהווה חוט מקשר ביניהם לבין פיקוד העורף ואגף הרווחה. האימהות מספרות על הפחדים שלהן, ובעיקר מצביעות על הילדים. נפגשתי עם המשפחות בארוחת הבוקר במסעדה, ושם סיפרו לי לאה ושלומית על העיר שלהן, שהפכה לעיר רפאים. "העיר שלנו היום שוממת, כולם ברחו מהבית. היינו בסגר מספר ימים, סגרנו הכל וגררנו רהיטים לכיוון הדלת, לא רק באותה השבת, גם ימים אחר כך. התושבים לא יכלו לשאת זאת עוד ולהישאר שם. אנחנו שומרים שבת, ולכן הבנו את גודל הזוועות רק במוצאי שבת. עד אז חשבנו שזה נקודתי אצלנו באופקים. קמנו מוקדם כדי ללכת לבית הכנסת, וכבר ביציאה אמרו לנו: 'תיזהרו, יש מחבלים'. בהתחלה לא הבנתי על מה מדובר, זה גם לא היה נשמע הגיוני שיש מחבלים, לכן, למרות שאמרו לנו שיש מחבלים, אמרתי לבעלי שיש אזעקות כמו תמיד אבל אפשר ללכת לבית הכנסת. ירדנו למקלט למטה כי היו אזעקות, ובעלי והבנים הלכו לבית הכנסת. הייתי בלחץ שימצאו מרחב מוגן בגלל האזעקות, אבל לא יותר מזה. לא הבנתי את הקטסטרופה. לאט לאט התחילו להגיע עוד שמועות שמספרות שמתרוצצים ברחובות מחבלים ורוצחים אנשים. במקביל עבר מסוק מעלינו, הוא כרז להיכנס לבתים. שמענו שיש אנשים שנעלמו מהקהילה ולא מוצאים אותם, ומאוחר יותר הבנו שקרה אסון בממדים עצומים שעד היום קשה לנו לתפוס. אנשים צרחו שיש יריות ברחוב. בחלום הכי גרוע שלנו לא דמיינו מה קורה ברחובות ובבתים לידנו. אחותי, שחברות שלנו נהרגו במסיבה, הייתה הראשונה במוצאי שבת שסיפרה לי בטלפון מה קרה. היא צרחה בטלפון צרחות מטורפת. אנחנו מקווים שלא נצטרך לחזור הביתה בעוד מספר ימים, אני על מזוודה כבר שבועיים". 

השיח בין הנשים סובב בעיקר על 'מי הצליחה לישון הלילה', אחת מהן מספרת שזה הלילה הראשון שבו היא ישנה טוב, היא אמרה שכאן במעלה אדומים היא מרגישה ביטחון. חברתה אמרה לה ששום מקום לא בטוח ושהיא נשארה ערה גם הלילה. "היה מזעזע, אירחתי את אמא שלי בחג, ובכל האזור סביבנו התרוצצו מחבלים. בדיעבד היה לנו מזל, כי הבית כנסת שלנו היה ברחוב שנפגע בעיר, אך לקראת חג שמחת תורה שכרנו מקום גדול אחר ולא היינו במקום הקבוע שלנו", מספרת רחל, "בארץ שלנו לא מרגישים בטוח, זה נורא. השכן שלי נהרג".

אביגיל, אם לארבעה ילדים קטנים, מספרת כי "באופקים עברנו טבח ממש. מתחת לבית היה קרב יריות, אבל למזלנו התארחנו בחג בבאר שבע אצל ההורים, ומאז אנחנו לא יכולים ולא רוצים לחזור. מאז אותו היום לא יצאנו מהבית מרוב פחד, ואתמול זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאנו למעלה אדומים למשך מספר ימים. הבת הקטנה שלי מבקשת שהחלון יישאר סגור כדי שלא יכנס אף אחד, היא פוחדת שאלך בלעדיה לשירותים".

תושבי אופקים זוכים לקבלת פנים חמה במיוחד במעלה אדומים, הם נהנים מפעילויות חוסן להורים ומפעילויות העשרה לילדים. במהלך ארוחת הבוקר, בזמן שהנשים משתפות בתחושות והפחדים, נכנסו למתחם נציגות פיקוד העורף יחד עם נציגה מהרווחה שאמרה שתכף יגיעו אנשי טיפול מקצועיים וייפגשו עם כולם. אישה אחת נוספת בשם אילנה לופו נתנה לכל הנוכחים צופר הרגעה והסבירה להם על לוחות הזמנים של הפעילויות, היא ביקשה מהם שיפנו אליה לקבלת מענה, היא גם זאת שלקחה על עצמה בהתנדבות לעבוד עם קצינות מפיקוד העורף ועם נציגת הרווחה. 

את אילנה כבר פגשתי יומיים קודם לכן במוקד ההתנדבות אלמוג שעבר להיכל התרבות, לשם היא הגיעה כדי לאסוף טיטולים וציוד למפונים. אילנה לופו, תושבת אשקלון שחוותה בעבר פינוי מגוש קטיף ועכשיו פינתה את עצמה מאשקלון במימונה הפרטי, החליטה להפשיל שרוולים ולסייע. "שני הבנים שלי מגויסים", היא מספרת, "אחד במגלן והשני בגולני. עברתי את הטראומה ואמרתי לעצמי שאף אחד לא יפנה אותי יותר, כבר עברתי את זה בגוש קטיף. הבנתי מאז שבית זה קירות בלבד. אחי וגיסתי הם תושבי כפר עזה שניצלו מהתופת, ואחיינית שלי וחבר שלה נפצעו ופונו במסוק, היום הם אחרי ניתוחים. אני מפונה מגוש קטיף, המדינה לא תפנה אותי בשנית. חיפשתי מלון ופרסמתי פוסט שזה בעלות של 300 שקלים ללילה. אנשים התרעמו שהם משפחות עם ילדים ושהם מתקשים לשלם. תכננתי לעזוב את המלון אחרי מספר ימים, אך החלטתי שאני נשארת לעזור למשפחות שהגיעו. אני רוצה להעלות רעיון – אותנו, מפוני גוש קטיף, פינו בשלושה חודשים. מעלה אדומים היא עם מרחבים עצומים, אפשר לבנות כאן עיר של קראווילות כמו שבנו למפוני גוש קטיף, אפשר אפילו למשך ארבע שנים. אשקלון חטפה המון, יש כל כך הרבה אנשים שלא פונו, מה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים? אנשים שאין להם ממ"ד? אנשים שהבתים שלהם נהרסו? אני החלטתי לא להיות קורבן, אני משלמת על השהייה שלי, ואני עושה כאן הכל בהתנדבות. השגתי תרומות, יצרתי קשר עם מוקד התרומות שבהיכל התרבות במעלה אדומים, השגתי אוכל חם לשבת וגייסתי הפעלות. הפידבק שלי זה לראות אנשים מאושרים. הילדים היו סגורים במשך שבועיים עד שהגיעו לכאן, וזה מכעיס אותי שלא ברור מה יקרה עם כולם הלאה. הגעתי למעלה אדומים כשחיפשתי מלון באזור ירושלים, כי הבן שלי תכנן להיות בירושלים אבל בסוף הוא לא הגיע. בחיפוש באינטרנט מצאתי את המלון ב-DCITY שהוריד מחירים משמעותית. הגעתי למלון, ומיד נכנסתי להתקלח כדי להירגע, פתאום הטלפון שלי מצפצף בטירוף שיש אזעקה. נבהלתי, לא ידעתי לאן רצים, איפה המקום המוגן. לקח לי מספר דקות להבין שהטלפון שלי פשוט מחובר לאפליקציה של אזעקות באשקלון, ואני במעלה אדומים, פה הכל שקט. מזל שיש לנו אנשים טובים, עם מדהים. אני כאן במעלה אדומים והכרתי אנשים מדהימים, עשיתם לי חשק לעבור ולגור פה".  

 

תגובות